בתחילת הפרשה אלוהים מזהיר את אהרון שלא יכנס לקודש הקודשים אלא בשעה שהוא מחויב לעבוד שם. הכתוב מקשר אזהרה זו למיתת בניו של אהרון שנכנסו לקודש הקודשים בלי שנצטוו לעבוד שם ונענשו במיתה. ישנה מחלוקת תנאים על מה נענשו בני אהרון. האם נענשו על עצם הכניסה לקודש הקודשים (קרבתם לפני ה'), או על הקרבתם אש זרה. ר' אלעזר בן עזריה אומר שעל כל אחת משתי העברות היו חייבים מיתה. נראה שכניסתם של נדב ואביהו אל קודש הקודשים בלי שנצטוו הייתה תוצאה של התרגשות דתית לא מבוקרת, שכדברי הרמב"ם במורה הייתה המשך להתפרצותם כלפי ההתגלות על ההר. ובמדרש תנחומא על הפרשה (ו) כתוב: " וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ (שמות כד, יא). אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, מִכָּאן שֶׁהָיוּ רְאוּיִין לְהִשְׁתַּלְחַת יָד. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, ….אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה, כְּאָדָם שֶׁמַּבִּיט בַּחֲבֵרוֹ מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה….אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, מְלַמֵּד שֶׁהֵגִיסוּ אֶת לִבָּן וְעָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְזָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה. גם כל החטאים הנוספים אותם משייכים המדרשים לנדב ואביהו, מעידים על חוסר יציבות מספקת שאינה מתאימה למנהיגות דתית, המודעת לכך שמעשיה מעצבים את התנהגות המון העם.
לא ברור מתי נאמרה פרשה זו, ומדוע לא נאמרה האזהרה לאהרון, שלא להיכנס בכל עת אל הקודש, כבר בפרשת שמיני. אז הייתה נאמרת בצמוד לאזהרה שלא להיכנס שתויי יין, מיד לאחר תיאור מותם של בני אהרון. אולי היה זה קרוב ליום הכיפורים הראשון, והיה צריך לצוות על פרטי העבודה של הכהן הגדול ביום זה. במדרש תנחומא (ז) כתוב: " אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, בְּאֶחָד בְּנִיסָן מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן. וּמִפְּנֵי מָה מַזְכִּיר מִיתָתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, כָּךְ מִיתָתָן מְכַפֶּרֶת." ועוד כתוב בהמשך המדרש: " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי וְגוֹ', שֶׁאַרְבַּעְתָּן רְאוּיִין לָמוּת, וְהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם, וְעָשְׂתָה תְּפִלָּתוֹ מֶחֱצָה. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל מַה כְּתִיב שָׁם, וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ (דברים ט, כ). וְאֵין הַשְׁמָדָה אֶלָּא כִּלְיוֹן בָּנִים". נראה שבעל המדרש סובר, שמיתתם של בני אהרון לא הייתה רק עונש להם, אלא גם עונש כפרה על חלקו של אהרון בחטא העגל. ואולי לפי תפישת בעל המדרש גם להם הייתה איזו אחריות בחטא העגל, שכן הם ודאי היו באיזושהי עמדת מנהיגות. הם היו ממשפחת עמרם, היו בוגרים, והיו במדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר בעם לאחר משה ואהרון. יש מדרש האומר: "שהָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִין תְּחִלָּה, נָדָב וַאֲבִיהוּ מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶן. וְהָיוּ אוֹמְרִים: מָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים, וְאָנוּ נוֹהֲגִים בִּשְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר תַּחְתֵּיהֶם." (תנחומא על הפרשה, ו). מדרש זה אולי מבטא את הדעה שהיו בעמדת מנהיגות כזו, שהיו יכולים לראות עצמם כמחליפים למשה ואהרון. ומכאן שגם להם הייתה אחריות על הנהגת העם ועל אסון העגל.
תחילת הפרשה מתארת את העבודה הנעשית במשכן ואחר כך במקדש, במהלך יום הכיפורים. על השעיר עיזים אותו מגלגלים מראש צוק הרחק במדבר, כותב הרמב"ם: "וכאשר היה שעיר המשתלח – לכפרת חטאים גדולים כולם, עד שאין חטאת ציבור שיכפר מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא כל החטאים – מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשריפה ולא להקרבה כלל, אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך לארץ גזרה – רצוני לומר שאין בה ישוב. ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר, אבל אלו המעשים כולם משלים, להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה – כלומר שכל מה שקדם ממעשינו, נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה". (מו'נ, ג, מו). כלומר שכל עניין שני השעירים והשלכתו של אחד מהם מהצוק במדבר הרחק מהישוב, הינו מעשה סמלי שנועד לעורר את האדם לתשובה.
על מצוות שחיטה המוזכרת בפרשה כותב הרמב"ם: "כשהיו ישראל במדבר, לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות. ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט, לא ישחט אלא שלמים, ….אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר. ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד, בעת היתר הנחירה, ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ, תיאסר הנחירה, ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה. וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה, ….וזו היא המצווה הנוהגת לדורות לשחוט ואחר כך יאכל." (הלכות שחיטה, פרק ד, יז, יח). אבל במורה נבוכים הרמב"ם כותב: " דע שלא נאסר בשר תאוה אלא במדבר לבד. ….ולזה הותר בשר תאוה אחר שנכנסו לארץ. …ועוד שהיה כבד מאד קרוב לנמנע ויבוא כל מי שירצה לאכול בשר בהמה לירושלים ומפני אלו הטעמים לא אסר בשר תאוה אלא במדבר": (מו'נ, ג, מו). ונראה מכאן שלא הותרלהם לאכול בשר תאווה במדבר. במקורות שונים מובאת מחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל בנושא זה (למשל במדרש תנחומא על הפרשה, יא). בהלכות שחיטה הוא פוסק על פי דעת ר' עקיבא, שלא נאסרה נחירה במדבר והותר לאכול בשר תאווה במדבר. במורה נבוכים נראה אולי, שהוא מביא את דעת ר' ישמעאל שנאסרה אכילת בשר תאווה במדבר. אולי זה קשור לדעתו, שתאוות הזלילה באופן כללי לא מעודדת קדושה (לא מצאנו ביטוי של אכילת ירקות תאווה). תקופת המדבר הייתה חשובה לשם חינוך לקדושה את העם המרוכז סביב משה, אהרון ומרים .
מהמשך המדרש נראה שהחכמים לא רואים בחיוב להרבות באכילת בשר. כתוב במדרש: " אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אִם יִהְיֶה לְאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֲשָׂרָה לִטְרִין כֶּסֶף, יְהֵא אוֹכֵל יֶרֶק בַּקְּדֵרָה. וְאִם יִהְיֶה לוֹ עֶשְׂרִים, יְהֵא אוֹכֵל בָּאִלְפָּס. וְאִם יִהְיֶה לוֹ שְׁלֹשִׁים לִטְרִין, יְהֵא אוֹכֵל לִיטְרָא שֶׁל בָּשָׂר מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת….אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ, כְּשֶׁהוּא לוֹקֵחַ מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לֹא יְהֵא לוֹקֵחַ עַד שֶׁנִּמְלַךְ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וּמִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כָּתוּב, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר (דברים יב, כ). לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר וּמְרַמֵּז לָהֶם, שֶׁלֹּא יְהוּ מַרְבִּין בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. " (מדרש תנחומא, יא)
על איסור אכילת הדם שכתוב בפרשה כותב הרמב"ם: "ודע – כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבה (עובדי עבודה זרה קדומים), ועם זה היו אוכלים אותו. הם חשבו שהוא מזון השדים, וכשיאכלו אותו כאילו ישתתפו עם השדים, והם יודיעוהו העתידות, כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם, כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם. לכן היו שוחטים בהמה, ומקבלים דמה בכלי או בגומה, ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה. הם היו מדמים במעשה ההוא, שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם, והם יאכלו הבשר…..וכאשר התמידו בדרכם הרעה, ונמשכו אחרי המפורסם אשר גדלו עליו מהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם, ציווה יתברך שלא יאכל בשר תאווה במדבר כלל אבל יהיה הכול שלמים. ובאר לנו סיבתו, כדי שיישפך הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו – ואמר "למען אשר יביאו בני ישראל וגו', ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'".
ישנו טעם נוסף לאיסור אכילת הדם שמוזכר במפרשים בהסתמך על הפסוקים בהמשך,(למשל הרמב"ן והרב אברבאנל), והוא שהדם הוא נפש החיה. כתוב: וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת. ")פרק יז, י-יד) הרב אברבאנל מסביר, שבאכילת הדם, שהוא נפש הבהמה , האדם כאילו ממזג את נפשו עם הנפש הבהמית של החיה. טעם נוסף שהוא נותן שאכילת הדם שהוא נפש הבהמה, זה כאילו אכילת אבר מהחי. הרמב"ם אינו מזכיר טעם זה אולי כי אפשר להבין את האמירה " כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל-בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא" רק כציון עובדה ולא כטעם האיסור. הרמב"ם מציין רק טעמים מעשיים חינוכיים למצוות שהם בתחומים של תיקון סדרים חברתיים, חינוך למידות טובות והנחלת דעות אמתיות.
על מצוות כיסוי הדם והאיסור לכסות את דם הבהמה השחוטה ברגל, כותב הרב קוק: " יכול נוכל לשער, כי אותה הנהגה של שפיכת דם בעלי חיים, שאין האדם מוכשר כלל להיות נאסר בה כעת כפי מצבו, עתיד הוא להתעלות אל מצב רם כזה, שמעצמו ישכיל שאי אפשר שיישאר (– בימות המשיח) במדרגה מוסרית כזו. לא לחינם סיפרה התורה, שהיו ימים בהם נאסר האדם בהריגת בעלי חיים” (עין אי”ה על חנוכה בנושא של “אין להרצות מעות כנגד נר חנוכה”). חשוב גם לקרוא את התייחסותו של הרב קוק לנושא אכילת בשר בקובץ המאמרים מפיו שערך הרב הנזיר – “חזון הצמחונות והשלום”. הוא מציין בשני המאמרים את המדרגה הנעלה של האדם החש את צערם של בעלי החיים ומשתדל לצמצם את הפגיעה בהם. מאידך הוא מדגיש שאין להנהיג איסור כללי של אכילת בשר בדורו, כיון שאינו בשל עדין רגשית מוסרית לכך. אין זה בריא לאדם לכפות על עצמו, ולהחמיר בעניין כזה שלא צוותה בו התורה, אלא צריך להתמקד בעיקר ביחס המוסרי אל בני האדם ופיתוח הרגישות לסבל האנושי. ובכל זאת, נשאלת השאלה לגבי חג העצמאות המתקרב, האם באמת ראוי שהמנגל הפך להיות אחד מהעיסוקים המרכזיים שלנו ביום זה?
רוני
