רבים התייחסו לשאלה מה טעם מצוות שמיטת קרקעות, וכן על הקשר בין אי שמירת מצוות שמיטת קרקעות לגלות. על שאלות אלו ראוי להוסיף ולשאול מה טעם מצווה זו בימנו והאם ראוי לייחד את שנת השמיטה בימנו בדרכים נוספות ושונות.
האם נוכל לדמיין איך היה ניתן לקיים את מצוות שנת השמיטה בימי קדם? בימי קדם התרבות בחלק ניכר משטחי ארץ ישראל הייתה תרבות חקלאית. בתקופות בית ראשון ושני, היחס בין כמות התושבים שגרו בכפרים החקלאיים לבין תושבי הערים, היה אחר לגמרי מאשר בימנו. מספר התושבים שגרו בערי ישראל היה קטן בהרבה ורבים מתושבי הארץ גרו בכפרים. גם בערים גרו בבתים בעלי חצרות, וגם בערים נהגו הרבה לגדל עצי מאכל וירקות לשימוש המשפחה. כמו כן חלקים יחסית גדולים באוכלוסייה, התקיימו יחסית בדוחק גם בשנים רגילות. בתרבויות קדומות אלו, לקיים את מצוות שמיטה כהלכתה היה קשה מאוד, והיה בכך שינוי טוטאלי של סדרי החיים למשך שנה שלמה. אין אני יודע האם היו תקופות ארוכות שאכן השנה השישית הניבה כמויות שהספיקו גם לשמיטה, וגם אם כן, הרי לא היו אז אמצעי שימור מספקים, כך שאולי רק התבואה העודפת נשמרה בחלקה. ישנם כמה עדויות שבשנות השמיטה היה ממש רעב בארץ, והיו שליטים זרים שוויתרו על תשלום מיסים בשנת השמיטה. למשל בתקופת מלחמות החשמונאים הייתה שנת שמיטה, והייתה ממש מצוקת רעב בארץ ( ספר המקבים א פרק ו, מלחמות היהודים, א, פרק ו). בכל מקרה בבית שני הייתה הקפדה על שמירת מצוות השמיטה, והייתה בכך ממש מסירות נפש והקרבה גדולה. כפי שאומר המדרש: "גבורי כוח עושי דברו" (תהלים קג, כ) בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם, אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה? (ושומר שביעית?) זה רואה אדמתו בורה, כרמו בור, ונותן ארנונא ושותק, יש לך גיבור גדול מזה ?! (מדרש ויקרא רבה א, א, מתרגום מארמית). המדרש מציין את ייחוד מצוות השמיטה, שאינה התגייסות קצרת מועד, אלא שנה שלמה החקלאי מחויב בה ומתמודד עם קשייה.
מה טעמה של מצוות השמיטה?
נראה שהטעם העיקרי הוא דומה לטעם מצות השבת. כלומר לבטא את האמונה באל בורא העולם בששת ימים, שרק לו בעלות על כל היש, כולל אדמות הארץ (ספר החינוך פד, הרב אברבאנל). הרמב"ם במורה נבוכים מדגיש דווקא, שטעם המצווה של שמיטת קרקעות הוא בעיקר חסד עם עניי הארץ. הוא אינו מזכיר במקור זה את הטעמים של בעל ספר החינוך ואומר – "..הלכות שמיטה ויובל , מהן רחמים וגמילות חסד לבני האדם כולם, כמו שנאמר "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה וגו'" ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה" (מנ, ג, לט). לגבי הטבת הקרקע, ישנן שיטות שונות שהיו ידועות כבר בתקופות קדומות. אם היו מקפידים על מחזור זרעים וזורעים כל פעם מינים שונים, וכן רבים היו מזבלים שדותיהם, וכן אם רק היו חורשים אדמות ללא זריעה, או זורעים מרעה לבהמות, היה זה עדיף מבחינה חקלאית להטבת הקרקע. בכל מקרה הייתה גם שיטה ידועה בתקופות קדומות, שכל איכר היה עושה שמיטת קרקע בחלק מאדמותיו בזמן אחר. סיבת חיזוק הקרקע בעת אחת לכולם, איני בטוח שהיא סיבה מספיקה, לקרבן העצום שגבתה שנת השמיטה אם הייתה מקוימת כראוי בימי קדם. בימנו שרוב השטחים החקלאיים מדושנים הרי טעם זה אינו ממש רלוונטי. הרב אברבאנל מוסיף, שעל פי טעם זה, אין זה הגיוני לקשר את עונש העברה על שמיטת הקרקע בשביעת לאורך הגלות.
אין אני בא חס ושלום לערער על דברי הרמב"ם. ברצוני רק להציע שלפי דבריו של הרמב"ם, ניתן לראות שעיקר הטעם הוא עניין החמלה והצדקה, הקשור גם לכלל ענייני הפרשה ושעניין השבחת הקרקע הוא תוצאת לואי שולית. ויש אולי להוסיף שבשנת השמיטה היה סוג של יתר שוויון חברתי. שוויון זה התבטא בכך, שבעל השדות והמטעים היה נפגש עם העניים והגרים בשטחיו, ומלקט כמעט כמותם את הפירות (ראב"ם על שמות, פרק כג, יא).
על פי טעמים אלו לשמיטה אותם מציין הרמב"ם, אפשר אולי לדון איך לחוות את השמיטה בימנו. רוב הלכות השמיטה אינן נוגעות לרוב הציבור שאינו עוסק בעבודת האדמה. חלק מבעלי הגינות למשל, נוטים להחמיר לעיתים במקום שאין צורך להחמיר, ועוד מפטרים לפעמים את הגננים, שזה ודאי אינו תואם את רוח דבריו של הרמב"ם. נראה לי שכדאי להדגיש את עיקר עניין השמיטה שהוא "רחמים וגמילות חסד לבני האדם כולם" ללא הבדל דת ומוצא. וכותב ר' אברהם בן הרמב"ם: "ואף על פי שיש במצוות השמיטה רחמנות לעניים, יש בהם גם תועלת גדולה לעשירים בעלי השדות, בתרגלם את מידת הנדיבות והתעמלותם בחסידות כמו שבארנוהו בספר המספיק" ( ראב"ם על שמות, פרק כג, יא).
על פי רוח זו, אולי כדאי לדוגמא, להדגיש ערכים אלו במערכת החינוך בשנה זו, לשנות משהו בסדר חיינו, ולהקדיש זמן לעיסוק כלשהו בערכים אלו. אולי אפשר להקדיש סכום מיוחד כלשהו שונה מהרגיל, לרחמים וגמילות חסדים. בנוסף לכך, אולי שכל אחד יפריש סכום כלשהו לתמיכה בחקלאים שומרי השמיטה ובעלי מקצוע אחרים המתמודדים בפועל בשמירת השמיטה. נראה לי שמעשים כאלה ידגישו בציבור רחב, שלאלוהים כל הארץ וגם כספנו, וכן ידגישו את הטעמים שכתבו הרמב"ם ובנו.
כתוב בפרשה "וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתֽוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי:"
טעם זה הכתוב במפורש, מדגיש ערך של שוויון והוא תקף גם למצוות שמיטת קרקעות וגם לכל דיני היובל. האדם אינו נמדד לפי קניינו. התורה מתנגדת להגדיר בני אדם על פי חלוקה מעמדית. חלוקה הנקבעת על פי מעמדו הכלכלי ונכסיו, או על פי מוצאו או על פי מעשיו של האדם בזמן כלשהו. לכן אין הבדל בין גר או עני חסר נחלה ובית, לכל יהודי אחר.
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" – לעיתים יש מצב שעני מגיע למצב של רעב לו ולמשפחתו ולכן מכר עצמו לעבד (הרמב"ם מאוד מגביל מצב זה). הוא אינו מורחק מהחברה אלא להפך, הוא מאומץ לאדונו החייב לטפל בו ובמשפחתו בכבוד, ולשחררו אחר שש שנות עבודה, או ביובל. אפילו עבד כנעני אם פוגעים בו נידונים על כך.
החברה היהודית בימי בית שני ישמה ערכים חברתיים אלו. להבדיל מעמים אחרים גם חכמים שהיו מעניי העם, זכו לגדולה וכן מצוות הלימוד וההשכלה כללה את כלל העם ולא רק את שכבת האצולה.
הקשר בין אי שמירת שנות השמיטה לבין גלות כתוב בפרשה: "וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא פרק כו). טעמי מצוות השמיטה ויובל כפי שכתב הרמב"ם המדגישים עניינים חברתיים ומוסריים, יכולים להצדיק את הכתוב בפסוק. גם האמונה בבורא עולם ובהיותו מנהיג את ההיסטוריה הוא ערך מרכזי המודגש בפסוק. הוא זה שייעד לנו את ארצנו, אך הבעלות על הקרקע אינה מטרה בפני עצמה. באפשרותו של הקב"ה להגלותנו מעליה כרצונו, אם לא נטיב דרכנו.
גם ירמיהו הנביא מעיר על קשר זה, ועל פי רש"י באמת שבעים שנות גלות בבל, היו כנגד שבעים שנות שמיטה שלא שמרו כל ימי בית ראשון. אבל נראה לי שאולי יש להבדיל בין סיבת הגלות לבין ארכה. סבת גלות בית ראשון אמרו חז"ל שהייתה בגלל חטאים כבדים של ע"ז, שפיכות דמים, וגילוי עריות. אורך הגלות, הקשור למספר שנות השמיטה שלא נשמרו, בא אולי בעיקר להדגיש כי אין לנו חזקה על ארצנו בגלל סיבות הרגילות לכל העמים. חזקתנו על ארצנו אינה בגלל שכבשנו אותה, עבדנו את אדמותיה ובנינו בה כפרים וערים לתפארת. מציאותנו בארץ כישות מדינית כפופה לרצון השם, כי לו כל הארץ. נראה לי שראוי מאוד להדגיש במשך שנת השמיטה את ערך השוויון והתמיכה בעניים וזקנים, המודגש במצוות השמיטה. בנוסף נראה לי שכדאי להדגיש את איום הגלות, וסיבותיו, לפחות אלו הידועים לנו מדברי חז"ל לגבי חרבן בית ראשון, ושנאת חינם לגבי חרבן בית שני (ולאור האווירה בארץ לא צריך להרחיב).
רוני
