פרשת חוקת עוסקת בעניינים שונים המתרחשים כשנה לפני הכניסה לארץ, לקראת סוף ארבעים שנות המדבר. כבר בפרשת המרגלים הזכרתי את השוני במנטליות של דור יוצאי מצרים, לעומת אופי העם שחשוב שיתפתח לקראת מלחמות הכיבוש וההתנחלות בארץ. נראה לי שאפשר לגלות בכל ענייני הפרשה קשר לאותו שינוי שצריך העם לעבור, שינוי שיאפשר לו התמודדות טובה יותר עם המצפה לו בשנים הקרובות.
ניתן לראות בחודשים אלו המתוארים בפרשה, תקופת היפרדות ממשפחת רמי המעלה מבית עמרם, שהנהיגו את העם במשך ארבעים שנה. שנה אחרונה זו היא מעין תקופת גמילה מהתלות יתר באופי הנהגתם, ומהתלות בריבוי הניסים שהיו במדבר. באופן טבעי הייתה לעם נטייה לקשור את הופעת הניסים לנביאים – משה, אהרון ומרים, ולטשטש את המקור של הניסים, שהוא הרצון האלוהי. עם כל החשיבות לאותם ניסים שעזרו לחיזוק האמונה בשם, ולהתחנכות לקיום מצוות התורה החדשה, יש סכנה במנטליות של עם הרגיל ונסמך על ניסים ונתון יותר מדי לפולחן אישיות.
דפוסים שהתאימו לתקופת המדבר, יש בהם חיסרון שעשוי להתעצם בכניסה לארץ. בתרבות הע”ז עליה התחנכו במצרים ושאותה יפגשו בני ישראל בארץ, הייתה הדגשה על פולחני אישיות ועל מאגיה הקושרת חפצים וישויות חומריות לקבלת שפע חומרי ולהשגחה מטיבה של האלים. במיתולוגיה האלילית יש אלים ובני אלים היורדים לארץ, יש בני אדם שקיבלו כוחות שונים מאל זה או אחר, יש שליטים שראו עצמם כבני אלים, ויש הרבה סיפורים על חפצים קסומים בעלי כוחות שונים. מנטליות העם שהתפתחה במדבר עלולה להתגלות כבעייתית תוך כדי המגע עם תרבויות אלו. התלות במנהיגות כריזמטית שמיוחסים לה הרבה ניסים, שהייתה אולי מועילה בתקופת המדבר, עלולה להפריע לדרישה ליוזמה ואחריות אישית בקשר עם הבורא, בעת הכיבוש ובמצב בו העם מפוזר בארץ. נראה שכל הנושאים הנידונים בפרשה, כולל פרשת פרה אדומה והכאת הסלע במטה ע"י משה, קשורים לבעיה שבתפישות המאגיות ובפולחן האישיות.
על הפסוק: “ויראו כל העדה כי גווע אהרון” (במדבר כ, כט) אומר המדרש המובא ברש”י ויראו – לשון יראה (פחד). כלומר שהעם פחד שעם מות אהרון תסור ההשגחה האלוהית ששמרה עליהם בתקופת המדבר. נראה לי שדברי המדרש באים לבטא את מחשבת העם, שאהרון הכוהן הגדול, שהיה בעבודתו במשכן מכפר על כל העם, הוא המייצג אותם בפני האלוהים, ולכן כל הטבה עליהם היא בזכותו. זוהי כאמור תפיסה בעייתית, המקטינה את תחושת האחריות של העם לקשר עם אלוהים, שמדגישה את השמיעה בקולו.
על פי המדרש שמביא רש”י, גם העם הכנעני הבין כך את העניינים, כי הבנה זו תאמה את מנטליות הע”ז שלו. כאשר שמע מלך ארד שמת אהרון, הניח שנסתלקו ענני הכבוד המבטאים את השמירה האלוהית, ורק אז העז לתקוף את ישראל. התורה מדגישה את השינוי שעשה העם, שלקח אחריות על הקשר עם בורא עולם, נשא תפילה לפניו, ונדר נדר לחזק עצמו באמונתו, האל שמע לתפילת העם וסייע בידם לנצח.
אחרי המלחמה בכנעני, העם שכבר רואה עצמו נכנס לארץ, כובשה ונהנה מפירותיה, קצה נפשו במן ובחסרון המים, והוא חוטא בתלונה כלפי השם ומשה עבדו. העם מתלונן למשה: “למה העליתנו ממצרים למות במדבר” (במדבר כא, ו), ואלוהים מענישם במכת הנחשים. העם שמבין שחטא, עושה תשובה ורק אז פונה למשה שיתפלל בעדם. העם גם לא מבקש נס הצלה, אלא מצפה לתפילה המבטאת את תשובתם לפני האלוהים.
חז”ל אמרו על הצלתם ורפואתם מארס הנחש כאשר הסתכלו על נחש הנחושת שעשה משה – “וכי נחש ממית או מחיה? אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים” (רש”י). חז”ל מדגישים במדרש זה שאם לא היה העם עושה את השינוי שציינתי בתחילה, הייתה סכנה שהם יתייחסו באופן מאגי לנחש הנחושת. כך גם כותב ר’ אברהם בן הרמב”ם: “ואין סיבת הצלתם (מארס הנחשים) איזה כוח מסתורי שהיה בנחש הנחושת, כמו שחשבו הכופרים והסכלים מישראל, ולכן היה חזקיהו (המלך) צריך להסירו ולאבדו” (על חזקיהו במלכים ב, יח).
הוצאת המים מהסלע
אחרי מות מרים הנביאה מתלונן העם על בעיה באספקת המים. בגלל סמיכות היעלמות המים למותה של מרים, אמרו חז”ל שבזכות מרים היה לישראל תמיד מים במדבר. גם אותיות המילה – מים, מופיעות בשמה. אולי נבעה תלונתם מכך שמציאות המים הייתה בתודעת העם, תלויה בנס הקשור בדמותה של מרים או במטה של משה, ולכן האשימו אותו בצימאונם. לתודעה כזו היה יתרון במדבר, שכן היא תרמה להערכת יתר כלפי משה, אהרון ומרים, והעצימה את השפעתם החינוכית על העם, כשהיה זה קריטי.
מפרשי התורה דנים מה היה חטאם של משה ואהרון, שבעטיו נגזר על שניהם שימותו ולא ייכנסו לארץ. הרמב”ם בהקדמתו לפרקי אבות אומר שחטא משה בכך שהתגברה בו מידת הכעס. מפרשים אחרים רואים את חטאו בכך שלא דייק בצווי האלוהי, אך עדיין קשה לי, שכן לא מדובר בעונש לדמויות פרטיות אלא בשני המנהיגים של העם שלא היו כמותם עד ימינו, ולכן יש פה גזרה בעלת משמעות היסטורית כללית והשלכות על העם כולו ולא רק על משה ואהרון. עניין הכעס ועניין הפגם באמונה נראה לי כצדדים שוליים באישיותם של משה ואהרון, ששניהם היו מגדולי המאמינים שהופיעו בהיסטוריה, ושניהם היו בעלי סבלנות וענווה יוצאות דופן.
אלוהים מצווה על משה לקחת את המטה, אבל לא נאמר לו לעשות בו שימוש. הוא מצווה לדבר אל הסלע בשם האלוהים, כדי שיהיה ברור לעיני כל העם שהנס אינו נעשה על ידי המטה ולא בכוח משה, אלא משה הוא אך ורק שליח למסור את דבר השם אל הסלע. על זה אמר המדרש שמביא רש”י, שאם היה משה מדבר אל הסלע כפי שצווה, היה העם עושה קל וחומר – “מה הסלע שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנחנו”. כך היה אלוהים מתקדש בעיני העם, והם היו לומדים שהשגחת השם וניסיו, תלויים רק ברצון האל ולא בשום כוח מאגי של חפץ (כמו מטה) או מכוח מאגי של בן אדם. הבנה זו כפי שכבר ציינתי היא קריטית לעם הנכנס לארץ, והיא תואמת לכלל העניינים והמסרים של הפרשה.
ניתן אולי לומר שהנהגתם של משה ואהרון לא התאימה דיה למנטליות ההנהגה הנדרשת בכיבוש הארץ וההתנחלות בה, מצד השפעתם הגדולה מידי על העם. כתוב כבר בפרשת משפטים (לפני חטא המרגלים) "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות. כג, כ). כפי שהרמב"ם מסביר במורה חלק ב, לד הכוונה לנביא המעביר את דברי המלאך הדובר אליו אל העם, וחובה לשמוע לו. לא מדובר במשה עצמו שנבואתו לא הייתה על ידי מלאך אלא פה אל פה. כלומר שכבר בפרשת משפטים נאמר למשה שלא הוא יכניס את העם לארץ אלא מנהיג שיהיה נביא ויתאים למשימה. עם זאת, כפי שכתבתי בפרשת המרגלים, תמיד יש אפשרות לאדם, ובטח שלמשה ולאהרון, לחרוג מתוך המשבצת הטבעית שלהם ולזכות לעבור לתקופה אחרת הדורשת מנטליות אחרת. חז”ל אמרו שאם היה משה מנהיג את העם בכניסתו לארץ, היה המקדש נבנה בימיו. יש במשה רבנו שייכות למדרגת הגשמת ייעודו הכלל-אנושי של ישראל, הקשור למקדש שלמה, שנועד לשרת את כל החפץ בדבר השם מכל עם ועם.
