בירור הביטוי "עם חכם ונבון" והקשר לקריאת שמע
פרשת ואתחנן הינה חלק נוסף בנאומו של משה אל העם העומד להיכנס אל הארץ. חלק זה עוסק במעלתה של התורה האלוהית שקיבל משה, ואל מולה החטא שבעבודה הזרה. משה מזכיר לעם את המעמד המיוחד והנשגב – מעמד הר סיני שהיה יסוד לתקפותה של התורה. משה מתאר בנאומו לעם את מעמד הר סיני בצורה מאד חווייתית ודרמתית. הוא מדגיש מאד את אחדות העם בעת ההיא – "עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה". עם שרתם עצמו לחזון, להיות עם קדוש וממלכת כוהנים לאנושות כולה.
לדעת הרמב”ם בפעם הראשונה נוכח עם שלם במעמד של קבלת נבואה, וחווה כולו את דיבור האלוהים אל משה גדול הנביאים. אין הכוונה שהעם שמע ממש את דברי הנבואה שאמר האלוה למשה רבנו, אלא אולי כמו שכתוב “משה ידבר והאלוהים יעננו בקול” וכדברי ר’ יהודה במכילתא: “מכאן שאמר הקב”ה למשה, הריני אומר לך דבר, ואתה מחזירני (בדיבור גלוי) ואני מודה (מאשר) לך, שיהיו ישראל אומרים גדול משה, שהודה לו המקום” (על שמות יט, ט). כלומר כמו שאמר הרמב”ם, שמשה אמר להם את הדיברות אותם קיבל בנבואתו, והם שמעו קולות נבראים ש"אישרו” להם את דבריו, והיה ברור להם שמשה מתנבא ומעביר באמיתות את דבר האלוהים. ומכאן אמיתות התורה ותקפותה לדורות, כפי שהוא כותב: "הבהרנו שנבואת משה רבנו נבדלת מנבואת זולתו, ונאמר שמההשגה הזאת לבדה התחייבה הקריאה אל התורה” (מ’נ, ב, לט).
הרמב"ם מגדיר את שלמות התורה ומשוה את שלמותה לדיוק המופלא שיש באיזון המושלם שבגוף החי כשהוא בריא. הוא כותב: "…כי הדבר השלם בתכלית מה שאפשר במינו (כמו התורה) , אי אפשר שימצא זולתו במינו אלא חסר מן השלמות ההוא, אם בתוספת או בחסרון. כמזג המאוזן (איזון גופני ונפשי) אשר הוא תכלית השלמות של המין ההוא – כי כל מזג יוצא מן האיזון ההוא, יהיה בו חסרון או תוספת. כן העניין בזאת התורה כמו שבאר מערכה הנשגב ואמר, "חוקים ומשפטים צדיקים. וכבר ידעת שעניין 'צדיקים' – שווים (מאוזנים, ויציבים)" (מ'נ, ב, לט). וידוע שהרמב"ם מציין שלהגיע לאיזון הנפשי, הוא מפתח למידות מתוקנות, וחלק מהדרך אל השגת מדרגת הנבואה.
הרמב"ם אינו מסתפק בהישענות על מעמד הר סיני שרק מתוקפו גדולת התורה ושלמותה. התועלת הרבה והחוכמה הרבה שבמצוות התורה וחוקיה מעידים על נשגבותה ושלמותה. הוא תוקף את מי שסובר שאין תכלית מעשית מועילה למצוות, ומעמידים את האמונה בהם על מיסטיקה שאין להבינה ואין לשאול עליה. לדעתו כל חוקי התורה ומצותיה נועדו להועיל לנו. ואם לא הייתה תועלת ברורה וחכמה במצוות, הרי לא היו חכמי האומות מתפעלים ממנה. "ואמר "אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" – ….ואילו היה זה דבר (התורה ומצוותיה) שאי אפשר לדעת לו טעם, שאין הוא מביא תועלת ולא דוחה נזק – הכיצד יאמרו על מי שמאמין בו או עושה אותו שהוא חכם ונבון ורם ־ מעלה, ויהיה הדבר לפלא בקרב האומות?" (מ'נ, ג, לא).
בהמשך הוא כותב: "כל 'מצוה' מאלו ה'שש מאות ושלוש עשרה מצוות' היא – לנתינת דעת אמתי, או להסיר דעת רע, או לנתינת סדר ישר, או להסיר עוול, או להתלמד במידות טובות, או להזהיר ממידות רעות – הכול נתלה בשלשה דברים בדעות ובמידות ובמעשי ההנהגה המדינית" (שם).
חשוב להזכיר את פירושו של הרמב"ן לפסוקהכתוב בפרשה: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, בְּעֵינֵי יְהוָה-לְמַעַן, יִיטַב לָךְ" (דברים, ו, יח). "ולרבותינו בזה מדרש יפה. אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צווך, ועתה יאמר גם באשר לא צווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה את כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו, וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה,…. חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין. וכגון מה שהזכירו…פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר."
הרמב"ן אומר, שחיי היום יום וכל המגעים הרבים של כל אדם עם הסובבים אותו, אינם יכולים להיות מוגדרים באופן מחלט על פי ההלכה. לכן נתנו חז"ל הנחייה התנהגותית כללית, להיות בן אדם טוב (מנטש) כפי שפרט הרמב"ן בפירושו. יותר מזה, נראה לי שיש אפילו סכנה שאם אדם יפעל בצורה כפייתית ודוגמתית ביחסיו עם הזולת ובתוך משפחתו וילך כביכול עם ספר הלכה, הרי הוא עלול להתרחק בהתנהגותו מהנחיה מציאותית זו של חז"ל. בהתנהגות כפייתית זו הוא מגלה את אותו קו אופי חרדתי ונמוך הקומה שאפיין רבים מעובדי הע"ז. דרכו של אברהם אבינו, שעל פי הרמב"ם הייתה מאוזנת, היא הדרך ההתנהגותית שאליה מכוונים חז"ל על פי פירוש הרמב"ן. על פי המדרשים היה אברהם אבינו אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם בחסד לדרך האמת. היה מדבר אל כל אדם על פי מדרגתו, אופיו והבנתו, ולא באופן כוחני מניפולטיבי. כותב הרמב"ם על אברהם אבינו “על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו (של אברהם אבינו) והתנהגו במידותיו, כי טבע המקור (אברהם) ראוי שיהיה במה שייחצב ממנו (אנחנו)”. (מ”נ, א, טז).
קריאת שמע
האמונה האמתית מגולמת בקריאת שמע הכתובה בפרשה, שבה שתי מצוות עשה יסודיות העוסקות בדעת האמת – ייחוד האלוה ואהבת האלוה. נשאלת השאלה לאיזה עשיה אנו נדרשים ומצווים בשתי מצוות עשה אלו?
לדעת הרמב"ם אנו מצווים להעמיק על ידי לימוד, בירור, והתבוננות עמוקה, להוסיף כל העת את הבנתנו במושג ייחוד השם. מצווה זו עוסקת בבירור מעמיק והולך של תוארי השלילה, הבנתם והפנמתם. וכך כותב הרמב"ם: "הנה כבר התבאר לך, כי כל אשר התבאר לך במופת שלילת דבר אחד ממנו (מהאלוה) – תהיה יותר שלם. וכל אשר תחייב לו דבר מוסף (תייחס לו תכונות חיוביות מגשימות) – תהיה מדמה, ותרחק מידיעת אמיתתו. ובאלו הפנים צריך שיתקרבו להשגתו בדרישה, ובחקירה, עד שיוודע שקרות כל מה שהוא עליו שקר" (מ'נ, א, נט). הרמב"ם רואה בחומרה רבה את הגשמת האל הנפוצה במחשבת העם. הוא אומר שאין זה תרוץ שכך התחנכו האנשים לחשוב מילדותם, שכן גם עובדי עבודה זרה יכולים לטעון כך.
גם מצוות אהבת השם דורשת עשיה בלתי פוסקת שהולכת ומעמיקה, וכותב הרמב"ם: "ואמנם שאר הדעות האמתיות בכלל זה המציאות, אשר הם המדעים העיוניים כולם כפי רוב מיניהם …אשר הם התכלית האחרונה, אף על פי שלא צוותה התורה עליהם בפרוש, כמו שצוותה על הראשונות, צוותה עליהם בכלל – והוא אמרו "לאהבה את יי". וכבר ידעת מה שבא מחוזק המצווה ב'אהבה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". וכבר בארנו במשנה תורה שזאת ה'אהבה' לא תתכן אלא בהשגת המציאות כולה (כלומר חקירת חכמתו הנשגבה בבריאה), כפי מה שהיא ובחינת חכמתו בו" (מ'נ, ג, כח). וגם ברוח דומה בספר המצוות ובהלכות יסודי התורה).
רואים פה את דעת הרמב"ם שגם העיסוק בהבנת המציאות, כלומר לימוד מדעי הטבע וההתפעלות מחכמת האל בבריאה, הינו חלק מעבודת השם שאנו מצווים עליה, והיא המביאה לאהבת השם. לדעתו אהבת השם אינה איזו התרגשות דתית המבוססת לעיתים על דמיונות, שירה וריקודים.
כאשר הוא מדבר על חכמת מדעי הקוסמולוגיה שבזמנו, הוא אומר שוודאי שחז"ל התמצאו בחכמת הטבע של זמנם באופן מעמיק. הוא מציין שבמשך הגלות אבדה חכמה זו מעמנו. "ואמר (משה) "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר איבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות, ואבדו חכמותינו וחיבורינו, והמיתו חכמינו, עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו …והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם, כמו שנעתקו אלינו מידותיהם ופעולותיהם,…וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים, נראה היה שחוכמות הבנת המציאות כאילו זרות לתורתנו, כמו שהן זרות לסכלים – ואין העניין כן" (מ'נ, ב, יא).
גם הגאון מוילנא ראה צורך מרכזי בלימוד המדעים והמתמטיקה כחלק מלימודי התורה. בספר קול התור שכתב תלמידו ר' הלל משקולוב, הוא מביא מדברי הגאון בפרק החמישי שכדאי לקרוא את כולו. הוא מביא את הפסוק הכתוב בפרשה – "עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה" וכותב בהקשר אליו שלא יתכן שמדובר על כך שהגויים מעריכים את חכמת התורה של ישראל, כי תורת הסוד העמוקה לא מיועדת להם, ופשט התורה לא מסובך להבינו. לדברי הגאון מוילנא מדובר על חכמת המדעים, היונקת אצלנו מעמקות חכמת התורה, וחכמה זו נערצת על ידי כלל העמים. הגאון עצמו היה מפורסם בידיעותיו העמוקות במדעים, ואנשי מדע היו באים להתייעץ עמו. אמרו עליו שגם את מדע הרפואה ידע היטב, למרות שלא עבר הסמכה ולא טיפל בחולים. וכתוב בספר "קול התור" שהגאון אמר: " על כל אחד מחכמי התורה וכל שכן מיודעי ח"ן – אמר רבינו, חובה רבה ללמוד לפחות אחת משבע החכמות המנויות לעיל, וללמדה גם לאחרים ת"ח ויראי ה'. כל אחד יבחר באחת החכמות לפי כשרונו ונטייתו הטבעית". ושבע החכמות שהוא מנה הם, מתמטיקה, מדעי הטבע, רפואה, תורת הנפש, חכמת ההיגיון והדקדוק, חכמת המוזיקה, וחכמת השילוב בין רוח לגוף. הוא כותב על דאגתו של הגאון מוילנא מההזנחה המחלטת של חוכמות אלו: " ה) …פעמים רבות היה רבנו אומר מתוך אנחות כבדות, למה יאמרו בגוים איה חכמתן של ישראל. ומפה לאוזן אמר לנו הרבה פעמים, מה עושים לומדי התורה שלנו בעד קידוש ה' כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל? שרבים מהם קידשו שם שמים ע"י ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע, מנפלאות הבורא ית"ש, ורבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל חכמי התורה. גדולי חכמנו כמו אנשי הסנהדרין, תנאים ואמוראים וכו', ובדורות המאוחרים – רבנו הרמב"ם, ובעל התוספות יום טוב ועוד, אשר הרבו לקדש שם שמים בעיני הגויים ע"י חכמתם במחקרי ארץ."
וכן אמירתושל הגאון שהייתהרגילה בפיו: "במידה שיחסר לו לאדם בידיעת הסגולות שבכוחות הטבע – יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, ובמידה שחכמי התורה ישיגו במחקרי סגולות הטבע, יוסיפו מאה שערים בחכמת התורה".
מפה יראה שוודאי שהרמב"ם וגם הגאון מוילנא היו מחייבים שילוב לימוד מדעים, לפחות ברמה כלשהי, בכל לימוד תורני רציני.
