אחד הנושאים המוזכרים בפרשה הוא היתר אכילת בשר חולין שאינו קשור לעבודת הקודש. היתר זה הוא חידוש, שכן במדבר נאסר עליהם לאכול בשר חולין, והותר להם לאכול רק מחלקי הבשר המותרים של הקרבנות באוהל מועד. לאחר ההתנחלות בארץ כאשר מקום המשכן או המקדש היה רחוק, הותר להם לאכול בשר חולין, כפי שכתוב: "….וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר–בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר."
מלשון הפסוק, נראה שהיתר אכילת הבשר הוא בדיעבד, כיוון שיש באדם את התאווה לבשר. לאחר ההתנחלות, האפשרות לחבר תאווה זו לקדושת הקורבנות כבר אינה זמינה בקלות כמו במידבר, שהעם הקיף את המשכן, אזי הותרה אכילת בשר חולין.
על אדם הראשון בגן עדן כתוב שאלוהים מברך את אדם וחוה ואומר להם " :פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". בפסוק הבא אלוהים אומר להם שמאכלם יהיה מהצומח, למרות שלא נאסר עליהם בפירוש אכילת בשר חיות. על הביטוי לרדות בעולם החי אומר הרב קוק: "אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהביטוי לרדות הכתוב בבראשית, אין כוונתו לרדייה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו, רק כדי להשביע את חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ד', הטוב לכל"(חזון הצמחונות והשלום).
רק אחרי המבול נאמר שהותר לאדם לאכול בשר. כתוב: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים, בכל אשר תרמש האדמה, ובכל דגי הים בידכם נתנו, כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. כירק עשב נתתי לכם את כל, אך בשר בנפשו דמו לא תאכל" (בראשית, ט, ג). הפסוק הבא עוסק באיסור החמור על רצח אדם. מכאן הסיקו המפרשים שסיבת ההיתר לשחיטת בעלי חיים ואכילתם היא תוצאת ההתדרדרות של דור המבול, שלא הבדיל מספיק בין אדם לחיה וזלזל בחיי אדם.
המפרשים מצביעים על הדמיון בין לשון פסוק זה לבין הפסוק בפרק א בבראשית שהבאתי למעלה. גם בולט ההבדל בין המושג לרדות על פי פירושו של הרב קוק, לבין השליטה הכוחנית בעולם החי שיש בה יראה ופחד של החיות מפני האדם.
הרמב"ם כותב בפרקי ההשגחה במורה נבוכים, שההשגחה הפרטית היא רק על בני האדם שיש להם בחירה ולא על החיות. על עולם החי, האלוה משגיח רק בהשגחה כללית, על המין כולו שלא יאבד, אבל פרט כלשהו בעולם החי, סבלו או מותו קשור לחוקיות הטבע או למקריות. "ומפני זה הייתה שחיטתם מותרת וגם מצווה בה (שחיטת קרבנות), והותר להשתמש בהם בתועלותינו ככל אשר נרצה" (מ'נ, ג, יז). כלומר שהסיבה להיתר השימוש בבעלי חיים לצורכנו, וההיתר לאכול מבשרם, הוא שהאלוה משגיח עליהם רק בהשגחה כללית, בחוקיות הכללית הטבעית, ואינו משגיח עליהם בהשגחה פרטית.
נשמע מדבריו שמבחינת האלוה, דין פרט כלשהו מבעלי החיים דינו כחומר דומם או כצומח. אם כך, הרי כמו שאין בעיה להשתמש בחומר דומם או בצומח לצורכנו, הרי גם אין בעיה להשתמש בבעלי חיים לצורכנו, כולל שחיטתם ואכילתם. עניין זה אגב משתמע מלשון הפסוק בפרשת נוח המשווה את אכילת הבשר לאכילת הצמחים.
עם זאת הרמב"ם מתנגד לגישה הטוענת שאלוהים ברא את החיות לתועלת האדם. הוא כותב "שלא באר כלל בדבר מהם (מהברואים) שיהיה בעבור דבר אחר. אלא כל חלק וחלק מחלקי העולם – זכר שהוא המציאו, ושמציאותו היה טוב ומתאים לכוונתו ". (מנ, ג, יג). כלומר שאין לחפש בכל אחד ממגוון היצורים החיים מה תועלתם לאדם, ושזו תהיה הסיבה למציאות היצור. לדבריו רק על הצמחים ניתן לומר שנבראו בשביל החיות, כי אם לא יהיו צמחים כל עולם החי יכחד (שם).
הרמב”ם כותב: “ואמנם אמרם (– חז”ל), צער בעלי חיים דאורייתא, וכן מאמרו של המלאך אל בלעם, על מה הכית את אתונך וגו’, הוא על דרך הבאת השלמות לנו, שלא נלמד מידת האכזריות, ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, לאף בעל חי שיזדמן לנו” (מ”נ, ג, יז). בפירושו למשנה למסכת ביצה הוא כותב שאיסור צער בעלי חיים הוא הוא איסור תורה (ביצה, ג, הלכה ד)
גם לגבי שחיטה כותב הרמב”ם, שהלכות שחיטה באות להקל ככל האפשר על סבלה של החיה בעת שחיטתה. הוא כותב בנושא הלכות שחיטה: “וכאשר הביא הכרח טוב המזון, להריגת בעלי החיים, כיוונה התורה לקלה שבמיתות, ואסרה לענות אותם […] וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד […] לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאוד […] זהו הטעם גם כן בשילוח הקן […] שכשתשלח האם, לא תצטער בראות לקיחת בניה ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכול ( – גם את הגוזלים הקטנים)” (מורה נבוכים, ג, מח ).
לפי דבריו אלה אכילת בשר יש בה צד בריאותי – הכרח טוב המזון, שהוא הטעם שהביא להיתר אכילת בעלי חיים. בקטע זה גם מודגש דווקא הצער של בעלי החיים. גם בימנו יש מומחי תזונה הממליצים על אכילת בשר טרי, אבל בכמות מוגבלת ורצוי בבישול.
מבחינת התפתחות האדם הקדמון, נראה שבמשך מאות אלפי שנה הוא התקיים גם על הצייד. לאחר התפשטות השימוש באש, אפשר להניח שעיקר השימוש בה לצרכי מאכל היה לצליית הבשר. אולי גם צליית בשר הצייד ואכילתו הייתה מוקד להתכנסותו של השבט הקדמוני. כך נצרבה בתודעה האנושית אכילת הבשר גם כביטוי לשפע, בעיקר כשצדו חיה גדולה, וגם כמוקד לכינוס חברתי. גם לאחר המהפכה החקלאית לפני כעשרת אלפים שנים, וביות החיות המוכרות לנו, היה הבשר חלק חשוב ויציב יחסית בסל המזון. כך שלתאוות הבשר יש רקע קדום והוא חלק ממנגנוני הקיום האנושי.
גם אם לא מתכחשים לצורך באכילת בשר, עדיין לפי דברי חכמים יש להקפיד על צער בעלי חיים. על פי הדוגמאות שמביא הרמב"ם במקור שהבאתי ממורה הנבוכים, וכן מדוגמאות אחרות כמו מצוות פריקת משאות מחיות משא, או עזרה לחיה שנפלה לבור בשבת או פריקת משא מבהמה בשבת, רואים את החומרה שההלכה רואה בגרימת סבל לבעלי חיים.
מאז שהפכה אספקת הבשר לתעשייה כלכלית ענקית, שיש בה פרסום ועידוד להגדלת התאווה לבשר, כרוך בה גם גרימת סבל רב לחיות המאכל כדי להרוויח יותר, כולל השמדת חיות, כדי לצמצם עודפי שוק. ברור שעל פי דברי הרמב"ם מצב זה של תעשיית הבשר הוא בעייתי מאוד הלכתית מבחינת צער בעלי חיים.
כתוב בפרשה: "רַק חֲזַק, לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ; וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ, עִם-הַבָּשָׂר". (דברים, יב, כ). ישנו איסור לאכול את דמה של החיה, כי למרות שהותרה אכילת הבשר, הרי יש לכבד את נפש החיה שעל פי תפישת הקדמונים הייתה בדמה. כדי לבטא כבוד זה לנפש החיה, נאסרה אכילת הדם. בהקשר לכך ישנה מצוות כיסוי הדם של החיה. על פי הרמב”ם הטעם לכך הוא כנגד עבודה זרה לשדים, שהייתה נהוגה בזמנים קדומים. בטקסים אלו, נהוג היה להקריב דם לשדים, היה נהוג גם לשתות את דם החיה או לרקוד סביבו.
אסור לכסות את דם השחיטה הנשפך על הארץ ברגל דרך ביזוי, כי הדם נתפס כנפש החיה. הרב קוק מתייחס למצוות כיסוי הדם בפירושו לאגדות חז”ל – עין אי”ה על מסכת שבת ועל חנוכה. הוא כותב שמצווה זו באה לחנך את האנושות במהלך הדורות, לכבד את נפש החיה ולהביאנו למדרגה בה לא נרצה לשחוט ולאכול בעלי חיים. הוא כותב שם: ”יכול נוכל לשער, כי אותה הנהגה של שפיכת דם בעלי חיים, שאין האדם מוכשר כלל להיות נאסר בה כעת כפי מצבו, עתיד הוא להתעלות אל מצב רם כזה, שמעצמו ישכיל שאי אפשר שיישאר (בימות המשיח) במדרגה מוסרית כזו. לא לחינם סיפרה התורה, שהיו ימים בהם נאסר האדם בהריגת בעלי חיים” (עין אי”ה על חנוכה בנושא של “אין להרצות מעות כנגד נר חנוכה”). חשוב גם לקרוא את התייחסותו של הרב קוק לנושא אכילת בשר בקובץ המאמרים מפיו שערך הרב הנזיר – “חזון הצמחונות והשלום”. הוא מציין בשני המאמרים את המדרגה הנעלה של האדם החש את צערם של בעלי החיים, ומשתדל לצמצם את הפגיעה בהם. מאידך הוא מדגיש שאין להנהיג איסור כללי של אכילת בשר בדורו, כיון שהאדם אינו בשל עדין רגשית מוסרית לכך. אין זה בריא לאדם לכפות על עצמו, ולהחמיר בעניין כזה שלא צוותה בו התורה, אלא צריך להתמקד בעיקר ביחס המוסרי אל בני האדם ופיתוח הרגישות לסבל האנושי.
הרב קוק כותב בעניין זה: “ועד שיעלה במעלה זו, שיתנער ויבוא להכרה המוסרית האמתית (למאוס בהריגת בעלי חיים ואכילת בשרם), עד העת המאושרת והנאורה ההיא, אין אותה המעלה המוסרית של הכרת משפטם של בעלי החיים, ראויה לו כלל. וכמשפט כל מי שקופץ ליטול את השם, להתחסד במידת חסידות הבלתי הולמת אותו, שאינה מביאה לו אלא ערבוביה בדעותיו והלכות חייו, כך הוא גם לגבי כלל בני האדם” (חזון הצמחונות והשלום, סעיף ו’). הרב קוק מעלה פה עניין נפשי חשוב ואומר, שאדם המחמיר על עצמו, הלוקח הנהגות שאינן מתאימות לאיזון הנפשי שלו, יזיק בסופו של דבר לעצמו אבל גם יזיק להתפתחות ההכרה המוסרית האמתית בכלל כולו.
הרמב”ם בהקדמתו לפרקי אבות מסביר, שמצוות התורה נועדו לכוון את האדם אל האיזון הנפשי. לדברי הרב קוק לכן לא צוותה התורה על איסור הריגת בעלי חיים. ודאי שאין הרב מתכוון לומר שיש פגם בכך שאדם רגיש פלוני, ימנע עצמו מאכילת בשר. אך לדעתו עדיף לא להפוך זאת לאידיאולוגיה סוחפת, כללית, כאשר העולם כולו מלא עדיין באכזריות ושפיכת דם של בני אנוש אחרים.
במדרש הספרי על הפרשה וכן במסכת חולין מתייחס התנא ר' אלעזר בן עזריה להיתר לאכילת בשר חולין ואומר: "לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. יכול ייקח אדם מן השוק ויאכל, ת"ל "וזבחת מבקרך ומצאנך". יכול יזבח כל בקרו ויאכל כל צאנו ויאכל, ת"ל מבקרך ולא כל בקרך מצאנך ולא כל צאנך" (חולין, פד, א). על פי דבריו אלה, מלשון הפסוק "וזבחת מבקרך ומצאנך" לומדים גם לאכילת בשר חולין. לדבריו התורה מחנכת אותנו להמעיט באכילת בשר, ומנחה אותנו שלא לקנות בשר בשוק. רק אדם שיש לו עדר, והבשר ברשותו ומצוי לפניו, שישחט ויאכל. בהמשך, הגמרא מנחה לבסס את התזונה בעיקר על ירק, ואם יש לו עיזים, אז שיסתפק בחלבן ולא ישחטם. יש להבהיר שבכל הנאמר בגמרא זו אין התייחסות לבעיית צער בעלי החיים. אם מוסיפים את צער בעלי החיים הנגרם בתעשיית הבשר בימנו, ודאי שהגישה לגבי צמצום אכילת הבשר הייתה מחמירה עוד הרבה יותר. תעשיית הבשר בימנו המגלגלת כספים רבים, לא רק שמתאכזרת לבעלי החיים בצורה חמורה, משמידה כמויות עצומות של בעלי חיים מטעמים כלכליים, אלא גם פוגעת בבריאות הציבור. מוסכם היום על מומחי הבריאות, שההגזמה בכמויות הבשר שאדם אוכל, מזיקות מאוד לבריאותו. אם נוסיף לכך את הבעיות האקולוגיות בגידול הענק של עדרי הבקר והצאן, הרי גם שיקול זה כדאי שישפיע על דעת הפוסקים בנושא. ישנם רבנים שפסקו שבגלל סיבות אלו, הבשר היום לא יכול להיחשב ככשר.
לסיכום, על פי הרמב"ם צער בעלי חיים הוא איסור דאוריתא. אכילת הבשר מותרת על פי הרמב"ם כפי שציינתי, אבל עם זאת באה ההלכה לחנך את המין האנושי להגיע למדרגה שיצמצם מאוד בשחיטת בעלי חיים ואכילתם. מבחינה זו אפשר לראות באמירתו של אלוהים לאדם וחוה שיסתפקו רק במזון מהצומח, בעיקר ציור של אופק עתידי אליו צריך לחתור שיבוא להשלמתו לעתיד לבוא.
